הבוקר - סיפור מאוד קצר
יש את ברי המזל. אלו שעוד בגיל צעיר נפלו ושברו משהו. יש להם סיפור לספר, צלקות, חן או כמו שאומרים ברוסית "שארם ושראם". לי אין אפילו חטטים מאבעבועות רוח, שקיפצו מעלי להבאה בתור.
לי יש אסטמה. אבל לא אמיתית. אסטמה אלרגית. האחות קטנה, והבכיינית שמישהו, איפשהו אבחן, ואני נושאת אותה בכבוד לאורך כל הצבא, האוניברסיטה, העבודה. עד היום בבוקר.
היום בבוקר אני והאסטמה האלרגית שלי נעמדנו מול מבחן המציאות. בין הבית שלי לבנייני האומה מפריד שדה השתן. שדה השתן מחולק לשני אזורים - בית הקברות של הישוב הישן והמקום בו האוטובוסים מגיעים לגסוס. החוכמה היא לנווט בין שניהם במדרגות החולדות, ולחשב מראש את כמות האוויר המדויקת שתספיק, אחרת שדה השתן יכריע אותך, ימוטט אותך על בירכיך, ותישאר לנצח מקופל ומחולל בין גוויות האוטובוסים לגוויות החלוצים.
היום בבוקר מילאתי את הראות שלי באוויר הרים צלול כיין ויצאתי לדרך. כל צעד מחושב, אני אורפיאוס, אני לוט, אסור לי להתלבט או להביט לאחור. אבל אז, הופיע הקטינה. הקטינה הייתה לבושה בקומבינזון פרוותי ירוק ויחפה. היא הלכה מתנדנדת בקו התפר וצרחה שהיא עומדת למות. זה לא מה שהפתיע אותי. מה שהפתיע אותי היה החלב. הוא נזל ממנה אל תוך הקומבניזון, עוקף בדרך את האודם שכנראה קועקע לתוך השפתיים.
אני אדם טוב. כשאני רואה קטינה יחפה ששופכת על עצמה חלב וצועקת שהיא עומדת למות אני יודעת שאני צריכה לעזור לה. גם אם יש לי אסטמה אלרגית ואני נמצאת באמצע שדה השתן. תפסתי אותה ביד ומשכתי איתי לכביש המבטחים. החלב הרחיק אותה ממני, החליק אותה ממני, והאוויר נזרק החוצה, נשרק החוצה, עוד צעדיים, עוד צעד, הגענו.
האורות של האמבולנס נשאבו לתוך הריאות שלי יחד עם החמצן. שלושה פרמדיקים תפסו את הקטינה שניסתה להתחמק מהם. "זה לא יעזור, החלב" אחד מהם הסביר לה, "את צריכה שננקה ממך את הגז בבית חולים". הקטינה התפתלה, אבל הפסיקה לצעוק. "היא ניסתה להשפריץ על מישהו גז מדמיע", אמר לי הפרמדיק, "אבל סובבה אותו על עצמה". קורה, חשבתי, בולעת את האוויר בביסים גדולים, פאריז, אינתיפאדה, המצב - זה מבלבל. אבל יותר מבלבל מזה היה הקטין עם הכיפה ועם עוד חבילת חלב. "זה לא יעזור" חזר על עצמו הפרמדיק, אבל הקטין כבר הספיק לפתוח את הפקק והפך את החלב על הקטינה. אחר כך הסתובב אל הפרמדיק ואמר בקול הרבה יותר נמוך ממה שציפיתי "אחי, אני מבין בגזים יותר טוב מכולכם ביחד, בסדר?".
הטרמפ שלי הגיע. סגרתי את הדלת, משאירה את האורות ואת הקטינים מאחור. הידיים שלי נדבקו למושב והתחילו לגרד מהגז שנספג בעור יחד עם החלב. זרקתי אליהם מבט אחרון והסתובבתי אל הנוסעים, "אתם לא מאמינים איזה סיפור יש לי לספר לכם".
